27 באוגוסט 2022

אני אחזור אליך.

ההודעה האחרונה שהוא כתב לי, לפני שהתקשר ושבר את ליבי: "אני אחזור אליך". 
אני כותבת את זה וחושבת - כמה מלודרמטיות. "שבר את ליבי". ממתי אני כותבת ככה? הוא לא שבר שום דבר. שנינו הובלנו לזה. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה את שלוש המילים האלו - "אני אחזור אליך" - משהו אצלי נסדק. 

יש לו כל כך הרבה שריטות. נכון. אבל יש בו גם כל כך הרבה טוב. הפתיחות שהייתה לי איתו... אני לא מצליחה לדמיין אף אדם אחר שהייתי נפתחת איתו ככה. הוא אדם טוב, מיוחד, ואני לא רוצה לאבד אותו. עדיין לא. 
הוא אמר בעצמו שיש לו נטיה לברוח. עכשיו כשאני יודעת את זה, הרבה יותר קל לי להבין אותו. אני לא שופטת אותו, אבל אני גם לא אניח לו לברוח, לא ממני, לא לפני שנדבר על זה באמת. מה כבר יש לנו להפסיד? 

אז אני שולחת לו הודעה אחרונה. 
אם יתחרט, אני כאן. ואם לא... 
לפחות לא אראה את שלוש המילים האלו בתור הדבר האחרון ממנו. לפחות לא אמשיך לקוות שהוא יחזור אליי. 

23 במאי 2022

בהופעה

השניות הראשונות הן הלם תרבות. 
כל החושים שלי מגורים בבת אחת. קודם כל, החושך. האישונים מתרחבים כדי לראות איפה אני מציבה את כף הרגל, לאן אני הולכת. אחר כך המוזיקה - לא רועשת מידי, אבל בדיוק במידה כדי לגרום לי להיעצר ולחוש סחרחורת. נדמה לי שהמקום הזה עוצב במיוחד בשביל זה - סחרחורת. 
אני מוצאת לי פינה לעמוד בה ובוהה בציורי הקיר. מתחרטת שהגעתי לבד. לא מתחרטת שהגעתי. עדיין לא, לפחות. 
אין כאן אף אדם בודד. 
מפעם לפעם יש פרצי כפיים לא ברורים מצד ימין שלי. אני על קצות האצבעות, מנסה לקלוט מי עלה על הבמה, אבל אין שם אף אחד. אולי הם סתם מתאמנים שם, מימין. 
מחכים. יש לי עוד חצי שעה של בדידות בערך לפני שההופעה מתחילה. 
הקהל מפתיע אותי בגיוון שבו. כל מיני גילאים שלא חשבתי שיגיעו. די מגניב, האמת. 
לרגע נדמה לי שאני בתיבת נוח - כולם נכנסים זוגות זוגות. מרגישה את גלימת הבדידות מתהדקת סביבי, מקללת אותה בשקט. אני בחרתי לעשות את זה לבד. קצת אומץ לא יזיק. 
בדרך אמרתי לעצמי שהדלת תמיד פתוחה. אם אחרי עשר דקות ארגיש לא בנוח, אני יכולה לצאת, להזמין מונית ולעוף הביתה. אבל אני מכירה את עצמי ולא אעשה את זה. זה רק כדי לזכור שיש נתיב מילוט. 
עוד פרץ כפיים. חד הקרן הורוד מופיע פתאום מהתקרה, או שאולי הוא היה שם ולא שמתי לב אליו. 
ברקע יש את השיר "איישה", עיבוד בעברית של שיר של outlandish. המילים בעברית נשמעות לי מגוחכות, ואני תוהה עם עוד מישהו בקהל חושב ככה. עוד ועוד אנשים מתקבצים סביבי ועכשיו אני כבר יודעת שאין סיכוי שאראה את הבמה מהפינה שלי, אבל אני לא זזה ממנה. 
נראה לי שמצאתי מישהי שגם כן באה לבד. היא נראית הרבה יותר נינוחה ממני. אחרי כמה שניות מתבררת הסיבה - חבר שלה היה בשירותים, ועכשיו חזר. כמובן. 
מדהים כמה שאני אובססיבית לגלימה שלי. 
השיר הבא רועם לי מתחת לרגליים. "כמו ציפור את חופשיה". אני מרגישה את הקצב שלו בבטן וזזה קצת. אני עוזבת את המילים כאן ומקשיבה, נותנת לשיר הזה לשנות אותי קצת. 
עד שהוא נגמר. 
זה מוזר; כל פיסת רצפה פה תפוסה על ידי זוג רגליים, אבל מסביבי יש רדיוס קטן שאף אחד לא נמצא בו. האם הנוכחות שלי היא זו שמרתיעה, או שפשוט תפסתי מקום מאוד לא אטרקטיבי? בדיוק כשאני חושבת את זה, הבחורה עם החבר שחזר מהשירותים מתקדמים לכיוון שלי ותופסים להם שני קרשי רצפה מולי. החבר גבוה, כמובן. אני זזה ימינה. אולי במהלך ההופעה אנשים יזוזו לכיוון הבר שמאחורי ואז אוכל להתקדם קצת. אני בספק אם ארצה. 
מה נסגר עם המוזיקה כאן? עברנו לשירי ארץ ישראל איכשהו. האנשים מסביבי נהנים ממנה, אבל בעיני היא תלושה במקום החשוך הזה. שירי ארץ ישראל מתקשרים אצלי לאור. 
בסוף אני נכנעת ונעה קדימה. יש בצד ימין גרם מדרגות קטן, ואני עומדת בדיוק בגישה אליו, ככה שמי שירצה לעקוף אותי הפעם יצטרך להתאמץ. מספיק מרווח כאן ואני רואה היטב את הבמה, אף על פי שאני עומדת בצד. לידי זוג חברים מפטפטים, וכמובן שאני מאזינה. נשמעים בחורים נחמדים. כשהקהל שוב מוחא כפיים באופן ספונטני, שני הבחורים מסתכלים לצדדים וברור שגם הם לא מבינים מה הקטע. נו, לפחות לא רק אני. 
כשההופעה מתחילה, כל הספקות שלי מתאדים. הגוף שלי נע מעצמו, ואפילו הבחורה שמצלמת לידי לא מפריעה לי. כל הקהל שר יחד עם עומר. השיר הראשון: "הוליווד", אופטימי וכיפי, התחלה נהדרת. אחריו שני שירים שלא בדיוק מרעיפים חיבה על תל אביב, ושני הבחורים שלידי מסכימים איתי: רק לג'ימבו ג'יי יש אומץ לשיר שירים כאלה באמצע תל אביב, והקהל שר יחד איתו. האירוניה במיטבה. אני בטוחה שעמוק בפנים הוא צוחק על התל אביבים האלה, שעוד לועגים לעצמם יחד עם השירים שלו. אני שרה גם כן - לא תל אביבית, וגם די מסכימה איתו. "עזבנו את תל אביב עברנו לעוטף עזה", "כאן המרכז" - שני ביצועים מעולים. המגבר שמתקלקל לא מצליח להעכיר את האווירה, והאמת שעד עכשיו אני לא לגמרי בטוחה שג'ימבו לא תכנן את זה מלכתחילה, כי האלתור שלו יחד עם אוריה טבעי וזורם. 
ההמשך מחשמל. מה שאני אוהבת אצל ג'ימבו זה השילוב של מוזיקה - גיטרות חשמליות, פסנתר, לא אכפת לו להשתמש בכל זה - יחד עם מוזיקת היפ הופ על גבול הראפ (או להפך?). שום דבר מסומפל, הכל טבעי ובועט כמו שאני אוהבת. השיר "אוטובוס" כמו תמיד סוחט ממני פרצי צחוק ואנרגיה בו זמנית, הוא פשוט גאוני. בשיר "תביאו חטיפים" הקהל זורק חטיפים על הבמה ועומר זורק עליהם בחזרה. מסתבר שזו מסורת. ההפתעה של הערב: אחד מחברי להקת ספא (אם אני לא טועה זה היה איתי), מתגלה כבעל קול ערב ושר לנו את "לגזור את החוגר" בביצוע מחויך ומקסים. הלב שלי מתרחב ואיתו החיוך. לקראת הסוף אנחנו מקבלים את "פירות ההצלחה", השיר והסערה, ואין מה לומר, גם זה גאוני. הליריקה שלו היא תגלית מבחינתי. אגב ליריקה, שתיים בקהל מחזיקות שלט ענק עם ציטוט מהשיר "אמא", וג'ימבו לוקח את השלט ומתנצל, כי הם לא עומדים לשיר את השיר. אבל היי, לפחות מחזיקות השלט קיבלו אחלה התייחסות. 
מגיע השיר האחרון - "מאמי אני על זה" - שבניגוד לשמו הוא דווקא ממש לא "מאמי" אבל מאוד "על זה". המוזיקה משתוללת, סולו גיטרות, בדיוק מה שחיכיתי לו. הלהקה פנומנלית ומפתיעה לכל אורך ההופעה, אבל בשיר הזה במיוחד. 
זהו, יוצאים הביתה. פתאום אני נזכרת שיש שמש בחוץ. היה נהדר ושווה את זה לחלוטין. 
עד הפעם הבאה :) 



21 באפריל 2022

כואבות לי הלחיים מלחייך כל היום

כבר שכחתי שיש ימים כאלה. 
אני מרגישה עטופה באהבה וזה כל כך טוב. 
קיבלתי כזה חיבוק בבוקר מאמא, שעד עכשיו כל האיברים שלי נמסים ממנו. 
וחברה שלחה לי ברכה והקליטה את כל המשפחה שלה אומרים בזה אחר זה "מזל טוב!", ושמעתי את החיוך בקול שלהם, וזה היה כל כך מקסים שפשוט התחלתי לצחוק. יש לי מזל שיש לי אותה. 

אבא הפתיע אותי - יש לו הרבה רגעים כאלה בזמן האחרון. הוא אמר שהוא זוכר שכשהייתי קטנה, הייתי שרה שיר שנקרא "מי שנולד". משהו כמו "מי שנולד ביום ראשון...", אבל הוא לא זכר את ההמשך, ואני בטח שלא זכרתי, אז חיפשנו ומצאנו ואז הוא צהל: "זה זה!", וזה היה כל כך מקסים שהחיוך עד עכשיו מרוח לי על הפרצוף. הוא אמר שהייתי שרה את זה מצחיק. ובאותו רגע יכולתי לדמיין אותו מסתכל על הפצפונת שהייתה אני וצוחק. 
אחר כך הוא התלונן שאנחנו גדלים מהר מידי, שהוא מתגעגע. שאלתי, "ללחיים השמנמנות?", והוא חייך ואמר, "לתמימות". 
"אבל אתה תמיד אומר שאני עדיין תמימה". 
"לא בהכל", הוא אמר (בערך, אני כבר לא זוכרת במדויק). 
אמר האיש שלפני כמה שעות נפל מצחוק כשאמא הושיטה לו ביצה ואמרה "בישלתי את הביצה שלך". 

הייתי רוצה שיהיו להם נכדים שיוכלו לשחק ולצחוק איתם. הייתי רוצה לראות את המבט המתמוגג בעיניים שלהם. הייתי רוצה לתת להם נכד שיבוא מהרחם שלי, ושהם יהנו ממנו כל כך ושהוא יאהב אותם ויקרא להם סבא וסבתא בהערצה. אבל כבר היינו בסרט הזה: אני לא יכולה להיכנס לזוגיות רק כדי לרצות *אותם*. אבא מבין אותי, הוא יודע שהדרך הכי גרועה להתמסר היא לעשות את זה עבור מישהו אחר במקום עבור עצמך. וזה לא שלא ניסיתי. אני צריכה את הזמן הזה כדי להבין מה אני רוצה, כדי לא להתחיל משהו בפזיזות ולפגוע בהם ובי. אני רוצה לעשות את זה נכון. 
אז היום אני מסתפקת בלהרגיש אהובה. 

14 באפריל 2022

דוב גריזלי

נראה לי שקראו לו חגי, למורה הזה, אבל אני לא בטוחה. אני רק זוכרת שבאחד השיעורים גירד לו בגב, אז הוא פשוט הלך אל הקיר והתגרד כמו דוב. היו לו גם כתפיים רחבות (טוב, לא רק כתפיים), ובאותו רגע, מבחינתי, הוא הפך לדוב גריזלי. 
למורים של פעם היה אופי. 
בכל מקרה, אני זוכרת שבאחד השיעורים הוא אמר שהדבר הכי נורא שאפשר להגיד להורים הוא צמד המילים "הבית הזה". 
"אין מה לאכול בבית הזה", "תמיד קר בבית הזה", "אני שונא את הבית הזה". אני זוכרת את ההטעמה שהוא העניק לשתי המילים האחרונות בכל דוגמה. הוא אמר שכאשר הורים בונים בית הם משקיעים בו את כל הנשמה שלהם, כדי שהילד יחוש בו אהוב ומוגן; זה מפעל חייהם. וכשהילד מניף אצבע כפוית טובה ומפטיר "הבית הזה", זה דוקר ישר בלב. 
מאז אני משתדלת לא לומר דברים כאלה. אני יודעת שההורים שלי עושים הכל כדי שיהיה לי טוב, אבל הגיע הזמן לעזוב את הקן, לא? 
מבטיחה לעצמי שאחרי פסח אני חוזרת לחיפושים בכל הכוח. אומץ. הבטחתי לנהוג באומץ ולא להשתפן. 
האמת, ההורים שלי קיבלו את זה בהבנה שלא צפיתי לה. הם היו קצת המומים בהתחלה, אבל תוך זמן קצר אמא שלי עברה ל"מוד היעילות" שלה וחיפשה דרכים לעזור לי למצוא דירה, ואבא שלי התגייס עד כדי כך שהסכים לבוא איתי לראות כמה דירות (ולהיתקע בפקקים), ולא ציפיתי לזה. הוא בטח היה אומר עכשיו "למה לא ציפית? מה עשית ממני?" והוא צודק, אני יודעת שאכפת לו, אבל אני גם יודעת שהוא לא אוהב לנסוע, במיוחד כשהוא עייף. ויש לו מספיק סיבות לעייפות בזמן האחרון גם בלי השטויות שלי. 
וזאת עוד סיבה שאני רוצה לצאת מהבית: כדי לא להרגיש כל כך כפוית טובה כלפיהם. המבט האוהב שלהם מטביע אותי. 

זה היה אמור להיות פוסט הבטחה ואיכשהו הפך לפריקה נוספת. שיהיה. 
אחרי פסח. מבטיחה. 

13 באפריל 2022

בראשית

אם הייתי מכונה אמיתית, אבא כבר היה מתקן אותי מזמן עם ידי הזהב שלו. אבל זה מה שיש לו: בת שלא מוכנה להיפתח, סגורה וסכורה, עיר נצורה. ואף מברג לא עוזר לה. 

לפני עשר שנים, אפילו יותר, כתבתי מכתב לעצמי. כתבתי שם את מי שאני רוצה להיות. קיוויתי שבחלוף הזמן כבר אבין את עצמי, ואוכל לבחור בחירות נכונות. והנה אני, חסרת שמש, חסרת ממשות, על גבול האגורופוביה, סגורה בתוך ארבע קירות ואוהבת את זה. כל כך אוהבת את זה. אוהבת לכתוב, אוהבת את רעש המקלדת על אצבעותיי ולהפך. מתמכרת למנגינות פסנתר שמשכיחות ממני את חולשת הגוף ובעיקר את חולשת הנפש. 

הנה אני. 

העניין הוא לא שבחרתי לא נכון, אלא שקשה לי להודות בפני עצמי ובפני העולם באמת המרה: אני עומדת להסתובב על צירי ולשנות כיוון. אני לא מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת רגליי, אלא שאני זו ששומטת אותה מרגליהם של האנשים הכי אהובים עליי בעולם. כי לומר את האמת, להודות בה, יהיה קשה מנשוא עבורם. 

מיניות תמיד הייתה תעלומה בעיניי. תמיד. אף פעם לא הצלחתי לדמיין את עצמי עם גבר, באה אליו כאישה. ניסיתי להכיר, ניסיתי להירשם לכל אותן אפליקציות ארורות שבהן את אמורה להעמיד פני נחשקת, וחושקת, כשאת יודעת שאת לא זה ולא זה. הרגשתי שקרנית. איך אוכל לומר, "אני לא נמשכת אליך?" איך אוכל להסביר שאני מסוגלת לאהוב, ואני אוהבת לחבק ונהנית מאינטימיות וממגע... אבל לא מסוגלת לדמיין מין. לפחות לא עם גבר. כשאמרתי את זה לאמא שלי, כי כבר לא יכולתי לשמור את זה בבטן, היא אמרה שהיא לא מאמינה לי. ככה, במילים האלה: "אני לא מאמינה לך". זה הדבר הכי מפחיד שאמרתי בחיי וזה מה שקיבלתי. אולי הגיע לי. 

מה עוד היה שם? אה, כן. "אולי את צריכה ללכת לפסיכולוג, כדי להבין מה מפחיד אותך". 

עכשיו בואו נבהיר למה זה פיתרון כל כך שגוי:  

הבעיה בי: לא מסוגלת להיפתח. 

הפיתרון המוצע על ידי אימא שלי: נסי להיפתח בפני אדם זר (!) שיעזור לך להבין למה את לא נפתחת בפני אחרים. 

אלוהים נקרע מצחוק. 


תמיד הבנתי את עצמי באמצעות כתיבה. עד היום זה ככה. והאמת היא שכל כך הרבה זמן כתבתי אחרים ולא את עצמי, עד שהתרחקתי שנות אור מהיקום המסורבל שנקרא "אני". כבר שכחתי איך זה מרגיש לאחוז בטלסקופ שמכוון בתדר שלי ולהסתכל רק עליי. מה שגרם לי להציץ שוב במראה היה איזה פוסט אקראי על תחרות הגשת סיפורים קצרים בנושא מסוים. הנושא היה... מאתגר בשבילי. לא חשבתי להגיש, אבל התחלתי לתהות, אם כן הייתי מגישה, מה הייתי כותבת? 

הסיפור שנכתב מעצמו היה סטירה לפנים, כי היו שם שתי נשים, והן אהבו זו את זו. 

כתבתי אהבה בעבר, אבל תמיד הייתי צריכה "להמציא". זה מעולם לא היה משהו שהרגשתי ושפכתי על הדף. ופתאום... פתאום, כשכתבתי את שתיהן, היה לי כל כך קל לדלות את המשיכה הזו, את הכמיהה לגוף אחר. בלי הסתייגויות, ואפילו בלי מגע, רק געגוע, שתי נשים ואהבה. ואיזו הקלה. 

אני לא יודעת אם אני עובדת על עצמי. אולי אני מחפשת את הפיתרון הקל, ומספרת לעצמי סיפור שבו אני אוהבת נשים, פשוט כדי להימלט מהמצב התקוע שאני נמצאת בו. אבל אולי לא. אני באמת לא יודעת. מעולם לא ניסיתי, לא עם גבר ולא עם אישה. 

אבל הבנתי דבר אחד: כדי להבין, אני חייבת לכתוב. לכתוב את הפנטזיות שלי, את החשדות, את האהבות הקטנות; לעורר את עצמי, לפסוע בשביל הזה גם אם הוא יכאב לי ולאחרים. אלו החיים שלי, לא של אף אחד אחר. 

אומץ. אני רוצה להיות אמיצה.