אני מרגישה עטופה באהבה וזה כל כך טוב.
קיבלתי כזה חיבוק בבוקר מאמא, שעד עכשיו כל האיברים שלי נמסים ממנו.
וחברה שלחה לי ברכה והקליטה את כל המשפחה שלה אומרים בזה אחר זה "מזל טוב!", ושמעתי את החיוך בקול שלהם, וזה היה כל כך מקסים שפשוט התחלתי לצחוק. יש לי מזל שיש לי אותה.
אבא הפתיע אותי - יש לו הרבה רגעים כאלה בזמן האחרון. הוא אמר שהוא זוכר שכשהייתי קטנה, הייתי שרה שיר שנקרא "מי שנולד". משהו כמו "מי שנולד ביום ראשון...", אבל הוא לא זכר את ההמשך, ואני בטח שלא זכרתי, אז חיפשנו ומצאנו ואז הוא צהל: "זה זה!", וזה היה כל כך מקסים שהחיוך עד עכשיו מרוח לי על הפרצוף. הוא אמר שהייתי שרה את זה מצחיק. ובאותו רגע יכולתי לדמיין אותו מסתכל על הפצפונת שהייתה אני וצוחק.
אחר כך הוא התלונן שאנחנו גדלים מהר מידי, שהוא מתגעגע. שאלתי, "ללחיים השמנמנות?", והוא חייך ואמר, "לתמימות".
"אבל אתה תמיד אומר שאני עדיין תמימה".
"לא בהכל", הוא אמר (בערך, אני כבר לא זוכרת במדויק).
אמר האיש שלפני כמה שעות נפל מצחוק כשאמא הושיטה לו ביצה ואמרה "בישלתי את הביצה שלך".
הייתי רוצה שיהיו להם נכדים שיוכלו לשחק ולצחוק איתם. הייתי רוצה לראות את המבט המתמוגג בעיניים שלהם. הייתי רוצה לתת להם נכד שיבוא מהרחם שלי, ושהם יהנו ממנו כל כך ושהוא יאהב אותם ויקרא להם סבא וסבתא בהערצה. אבל כבר היינו בסרט הזה: אני לא יכולה להיכנס לזוגיות רק כדי לרצות *אותם*. אבא מבין אותי, הוא יודע שהדרך הכי גרועה להתמסר היא לעשות את זה עבור מישהו אחר במקום עבור עצמך. וזה לא שלא ניסיתי. אני צריכה את הזמן הזה כדי להבין מה אני רוצה, כדי לא להתחיל משהו בפזיזות ולפגוע בהם ובי. אני רוצה לעשות את זה נכון.
אז היום אני מסתפקת בלהרגיש אהובה.