אני כותבת את זה וחושבת - כמה מלודרמטיות. "שבר את ליבי". ממתי אני כותבת ככה? הוא לא שבר שום דבר. שנינו הובלנו לזה. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה את שלוש המילים האלו - "אני אחזור אליך" - משהו אצלי נסדק.
יש לו כל כך הרבה שריטות. נכון. אבל יש בו גם כל כך הרבה טוב. הפתיחות שהייתה לי איתו... אני לא מצליחה לדמיין אף אדם אחר שהייתי נפתחת איתו ככה. הוא אדם טוב, מיוחד, ואני לא רוצה לאבד אותו. עדיין לא.
הוא אמר בעצמו שיש לו נטיה לברוח. עכשיו כשאני יודעת את זה, הרבה יותר קל לי להבין אותו. אני לא שופטת אותו, אבל אני גם לא אניח לו לברוח, לא ממני, לא לפני שנדבר על זה באמת. מה כבר יש לנו להפסיד?
אז אני שולחת לו הודעה אחרונה.
אם יתחרט, אני כאן. ואם לא...
לפחות לא אראה את שלוש המילים האלו בתור הדבר האחרון ממנו. לפחות לא אמשיך לקוות שהוא יחזור אליי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה