14 באפריל 2022

דוב גריזלי

נראה לי שקראו לו חגי, למורה הזה, אבל אני לא בטוחה. אני רק זוכרת שבאחד השיעורים גירד לו בגב, אז הוא פשוט הלך אל הקיר והתגרד כמו דוב. היו לו גם כתפיים רחבות (טוב, לא רק כתפיים), ובאותו רגע, מבחינתי, הוא הפך לדוב גריזלי. 
למורים של פעם היה אופי. 
בכל מקרה, אני זוכרת שבאחד השיעורים הוא אמר שהדבר הכי נורא שאפשר להגיד להורים הוא צמד המילים "הבית הזה". 
"אין מה לאכול בבית הזה", "תמיד קר בבית הזה", "אני שונא את הבית הזה". אני זוכרת את ההטעמה שהוא העניק לשתי המילים האחרונות בכל דוגמה. הוא אמר שכאשר הורים בונים בית הם משקיעים בו את כל הנשמה שלהם, כדי שהילד יחוש בו אהוב ומוגן; זה מפעל חייהם. וכשהילד מניף אצבע כפוית טובה ומפטיר "הבית הזה", זה דוקר ישר בלב. 
מאז אני משתדלת לא לומר דברים כאלה. אני יודעת שההורים שלי עושים הכל כדי שיהיה לי טוב, אבל הגיע הזמן לעזוב את הקן, לא? 
מבטיחה לעצמי שאחרי פסח אני חוזרת לחיפושים בכל הכוח. אומץ. הבטחתי לנהוג באומץ ולא להשתפן. 
האמת, ההורים שלי קיבלו את זה בהבנה שלא צפיתי לה. הם היו קצת המומים בהתחלה, אבל תוך זמן קצר אמא שלי עברה ל"מוד היעילות" שלה וחיפשה דרכים לעזור לי למצוא דירה, ואבא שלי התגייס עד כדי כך שהסכים לבוא איתי לראות כמה דירות (ולהיתקע בפקקים), ולא ציפיתי לזה. הוא בטח היה אומר עכשיו "למה לא ציפית? מה עשית ממני?" והוא צודק, אני יודעת שאכפת לו, אבל אני גם יודעת שהוא לא אוהב לנסוע, במיוחד כשהוא עייף. ויש לו מספיק סיבות לעייפות בזמן האחרון גם בלי השטויות שלי. 
וזאת עוד סיבה שאני רוצה לצאת מהבית: כדי לא להרגיש כל כך כפוית טובה כלפיהם. המבט האוהב שלהם מטביע אותי. 

זה היה אמור להיות פוסט הבטחה ואיכשהו הפך לפריקה נוספת. שיהיה. 
אחרי פסח. מבטיחה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה