אם הייתי מכונה אמיתית, אבא כבר היה מתקן אותי מזמן עם ידי הזהב שלו. אבל זה מה שיש לו: בת שלא מוכנה להיפתח, סגורה וסכורה, עיר נצורה. ואף מברג לא עוזר לה.
לפני עשר שנים, אפילו יותר, כתבתי מכתב לעצמי. כתבתי שם את מי שאני רוצה להיות. קיוויתי שבחלוף הזמן כבר אבין את עצמי, ואוכל לבחור בחירות נכונות. והנה אני, חסרת שמש, חסרת ממשות, על גבול האגורופוביה, סגורה בתוך ארבע קירות ואוהבת את זה. כל כך אוהבת את זה. אוהבת לכתוב, אוהבת את רעש המקלדת על אצבעותיי ולהפך. מתמכרת למנגינות פסנתר שמשכיחות ממני את חולשת הגוף ובעיקר את חולשת הנפש.
הנה אני.
העניין הוא לא שבחרתי לא נכון, אלא שקשה לי להודות בפני עצמי ובפני העולם באמת המרה: אני עומדת להסתובב על צירי ולשנות כיוון. אני לא מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת רגליי, אלא שאני זו ששומטת אותה מרגליהם של האנשים הכי אהובים עליי בעולם. כי לומר את האמת, להודות בה, יהיה קשה מנשוא עבורם.
מיניות תמיד הייתה תעלומה בעיניי. תמיד. אף פעם לא הצלחתי לדמיין את עצמי עם גבר, באה אליו כאישה. ניסיתי להכיר, ניסיתי להירשם לכל אותן אפליקציות ארורות שבהן את אמורה להעמיד פני נחשקת, וחושקת, כשאת יודעת שאת לא זה ולא זה. הרגשתי שקרנית. איך אוכל לומר, "אני לא נמשכת אליך?" איך אוכל להסביר שאני מסוגלת לאהוב, ואני אוהבת לחבק ונהנית מאינטימיות וממגע... אבל לא מסוגלת לדמיין מין. לפחות לא עם גבר. כשאמרתי את זה לאמא שלי, כי כבר לא יכולתי לשמור את זה בבטן, היא אמרה שהיא לא מאמינה לי. ככה, במילים האלה: "אני לא מאמינה לך". זה הדבר הכי מפחיד שאמרתי בחיי וזה מה שקיבלתי. אולי הגיע לי.
מה עוד היה שם? אה, כן. "אולי את צריכה ללכת לפסיכולוג, כדי להבין מה מפחיד אותך".
עכשיו בואו נבהיר למה זה פיתרון כל כך שגוי:
הבעיה בי: לא מסוגלת להיפתח.
הפיתרון המוצע על ידי אימא שלי: נסי להיפתח בפני אדם זר (!) שיעזור לך להבין למה את לא נפתחת בפני אחרים.
אלוהים נקרע מצחוק.
תמיד הבנתי את עצמי באמצעות כתיבה. עד היום זה ככה. והאמת היא שכל כך הרבה זמן כתבתי אחרים ולא את עצמי, עד שהתרחקתי שנות אור מהיקום המסורבל שנקרא "אני". כבר שכחתי איך זה מרגיש לאחוז בטלסקופ שמכוון בתדר שלי ולהסתכל רק עליי. מה שגרם לי להציץ שוב במראה היה איזה פוסט אקראי על תחרות הגשת סיפורים קצרים בנושא מסוים. הנושא היה... מאתגר בשבילי. לא חשבתי להגיש, אבל התחלתי לתהות, אם כן הייתי מגישה, מה הייתי כותבת?
הסיפור שנכתב מעצמו היה סטירה לפנים, כי היו שם שתי נשים, והן אהבו זו את זו.
כתבתי אהבה בעבר, אבל תמיד הייתי צריכה "להמציא". זה מעולם לא היה משהו שהרגשתי ושפכתי על הדף. ופתאום... פתאום, כשכתבתי את שתיהן, היה לי כל כך קל לדלות את המשיכה הזו, את הכמיהה לגוף אחר. בלי הסתייגויות, ואפילו בלי מגע, רק געגוע, שתי נשים ואהבה. ואיזו הקלה.
אני לא יודעת אם אני עובדת על עצמי. אולי אני מחפשת את הפיתרון הקל, ומספרת לעצמי סיפור שבו אני אוהבת נשים, פשוט כדי להימלט מהמצב התקוע שאני נמצאת בו. אבל אולי לא. אני באמת לא יודעת. מעולם לא ניסיתי, לא עם גבר ולא עם אישה.
אבל הבנתי דבר אחד: כדי להבין, אני חייבת לכתוב. לכתוב את הפנטזיות שלי, את החשדות, את האהבות הקטנות; לעורר את עצמי, לפסוע בשביל הזה גם אם הוא יכאב לי ולאחרים. אלו החיים שלי, לא של אף אחד אחר.
אומץ. אני רוצה להיות אמיצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה