השניות הראשונות הן הלם תרבות.
כל החושים שלי מגורים בבת אחת. קודם כל, החושך. האישונים מתרחבים כדי לראות איפה אני מציבה את כף הרגל, לאן אני הולכת. אחר כך המוזיקה - לא רועשת מידי, אבל בדיוק במידה כדי לגרום לי להיעצר ולחוש סחרחורת. נדמה לי שהמקום הזה עוצב במיוחד בשביל זה - סחרחורת.
אני מוצאת לי פינה לעמוד בה ובוהה בציורי הקיר. מתחרטת שהגעתי לבד. לא מתחרטת שהגעתי. עדיין לא, לפחות.
אין כאן אף אדם בודד.
מפעם לפעם יש פרצי כפיים לא ברורים מצד ימין שלי. אני על קצות האצבעות, מנסה לקלוט מי עלה על הבמה, אבל אין שם אף אחד. אולי הם סתם מתאמנים שם, מימין.
מחכים. יש לי עוד חצי שעה של בדידות בערך לפני שההופעה מתחילה.
הקהל מפתיע אותי בגיוון שבו. כל מיני גילאים שלא חשבתי שיגיעו. די מגניב, האמת.
לרגע נדמה לי שאני בתיבת נוח - כולם נכנסים זוגות זוגות. מרגישה את גלימת הבדידות מתהדקת סביבי, מקללת אותה בשקט. אני בחרתי לעשות את זה לבד. קצת אומץ לא יזיק.
בדרך אמרתי לעצמי שהדלת תמיד פתוחה. אם אחרי עשר דקות ארגיש לא בנוח, אני יכולה לצאת, להזמין מונית ולעוף הביתה. אבל אני מכירה את עצמי ולא אעשה את זה. זה רק כדי לזכור שיש נתיב מילוט.
עוד פרץ כפיים. חד הקרן הורוד מופיע פתאום מהתקרה, או שאולי הוא היה שם ולא שמתי לב אליו.
ברקע יש את השיר "איישה", עיבוד בעברית של שיר של outlandish. המילים בעברית נשמעות לי מגוחכות, ואני תוהה עם עוד מישהו בקהל חושב ככה. עוד ועוד אנשים מתקבצים סביבי ועכשיו אני כבר יודעת שאין סיכוי שאראה את הבמה מהפינה שלי, אבל אני לא זזה ממנה.
נראה לי שמצאתי מישהי שגם כן באה לבד. היא נראית הרבה יותר נינוחה ממני. אחרי כמה שניות מתבררת הסיבה - חבר שלה היה בשירותים, ועכשיו חזר. כמובן.
מדהים כמה שאני אובססיבית לגלימה שלי.
השיר הבא רועם לי מתחת לרגליים. "כמו ציפור את חופשיה". אני מרגישה את הקצב שלו בבטן וזזה קצת. אני עוזבת את המילים כאן ומקשיבה, נותנת לשיר הזה לשנות אותי קצת.
עד שהוא נגמר.
זה מוזר; כל פיסת רצפה פה תפוסה על ידי זוג רגליים, אבל מסביבי יש רדיוס קטן שאף אחד לא נמצא בו. האם הנוכחות שלי היא זו שמרתיעה, או שפשוט תפסתי מקום מאוד לא אטרקטיבי? בדיוק כשאני חושבת את זה, הבחורה עם החבר שחזר מהשירותים מתקדמים לכיוון שלי ותופסים להם שני קרשי רצפה מולי. החבר גבוה, כמובן. אני זזה ימינה. אולי במהלך ההופעה אנשים יזוזו לכיוון הבר שמאחורי ואז אוכל להתקדם קצת. אני בספק אם ארצה.
מה נסגר עם המוזיקה כאן? עברנו לשירי ארץ ישראל איכשהו. האנשים מסביבי נהנים ממנה, אבל בעיני היא תלושה במקום החשוך הזה. שירי ארץ ישראל מתקשרים אצלי לאור.
בסוף אני נכנעת ונעה קדימה. יש בצד ימין גרם מדרגות קטן, ואני עומדת בדיוק בגישה אליו, ככה שמי שירצה לעקוף אותי הפעם יצטרך להתאמץ. מספיק מרווח כאן ואני רואה היטב את הבמה, אף על פי שאני עומדת בצד. לידי זוג חברים מפטפטים, וכמובן שאני מאזינה. נשמעים בחורים נחמדים. כשהקהל שוב מוחא כפיים באופן ספונטני, שני הבחורים מסתכלים לצדדים וברור שגם הם לא מבינים מה הקטע. נו, לפחות לא רק אני.
כשההופעה מתחילה, כל הספקות שלי מתאדים. הגוף שלי נע מעצמו, ואפילו הבחורה שמצלמת לידי לא מפריעה לי. כל הקהל שר יחד עם עומר. השיר הראשון: "הוליווד", אופטימי וכיפי, התחלה נהדרת. אחריו שני שירים שלא בדיוק מרעיפים חיבה על תל אביב, ושני הבחורים שלידי מסכימים איתי: רק לג'ימבו ג'יי יש אומץ לשיר שירים כאלה באמצע תל אביב, והקהל שר יחד איתו. האירוניה במיטבה. אני בטוחה שעמוק בפנים הוא צוחק על התל אביבים האלה, שעוד לועגים לעצמם יחד עם השירים שלו. אני שרה גם כן - לא תל אביבית, וגם די מסכימה איתו. "עזבנו את תל אביב עברנו לעוטף עזה", "כאן המרכז" - שני ביצועים מעולים. המגבר שמתקלקל לא מצליח להעכיר את האווירה, והאמת שעד עכשיו אני לא לגמרי בטוחה שג'ימבו לא תכנן את זה מלכתחילה, כי האלתור שלו יחד עם אוריה טבעי וזורם.
ההמשך מחשמל. מה שאני אוהבת אצל ג'ימבו זה השילוב של מוזיקה - גיטרות חשמליות, פסנתר, לא אכפת לו להשתמש בכל זה - יחד עם מוזיקת היפ הופ על גבול הראפ (או להפך?). שום דבר מסומפל, הכל טבעי ובועט כמו שאני אוהבת. השיר "אוטובוס" כמו תמיד סוחט ממני פרצי צחוק ואנרגיה בו זמנית, הוא פשוט גאוני. בשיר "תביאו חטיפים" הקהל זורק חטיפים על הבמה ועומר זורק עליהם בחזרה. מסתבר שזו מסורת. ההפתעה של הערב: אחד מחברי להקת ספא (אם אני לא טועה זה היה איתי), מתגלה כבעל קול ערב ושר לנו את "לגזור את החוגר" בביצוע מחויך ומקסים. הלב שלי מתרחב ואיתו החיוך. לקראת הסוף אנחנו מקבלים את "פירות ההצלחה", השיר והסערה, ואין מה לומר, גם זה גאוני. הליריקה שלו היא תגלית מבחינתי. אגב ליריקה, שתיים בקהל מחזיקות שלט ענק עם ציטוט מהשיר "אמא", וג'ימבו לוקח את השלט ומתנצל, כי הם לא עומדים לשיר את השיר. אבל היי, לפחות מחזיקות השלט קיבלו אחלה התייחסות.
מגיע השיר האחרון - "מאמי אני על זה" - שבניגוד לשמו הוא דווקא ממש לא "מאמי" אבל מאוד "על זה". המוזיקה משתוללת, סולו גיטרות, בדיוק מה שחיכיתי לו. הלהקה פנומנלית ומפתיעה לכל אורך ההופעה, אבל בשיר הזה במיוחד.
זהו, יוצאים הביתה. פתאום אני נזכרת שיש שמש בחוץ. היה נהדר ושווה את זה לחלוטין.
עד הפעם הבאה :)
